החלטה בתיק בש"ם 10781/03

בפניי בקשה לדחיית הערעור שבכותרת על הסף, ולצידה - בקשה להארכת מועד להגשתו. הערעור שבכותרת מופנה כנגד פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי ביום 29.5.03 (להלן - "פסק הדין") וכנגד החלטה של בית המשפט המחוזי לדחות בקשה לביטול פסק הדין האמור, שניתנה ביום 1.10.03 (להלן "ההחלטה"). הערעור הוגש ביום 22.10.03. הבקשה שבכותרת מופנית כלפי שני חלקיו האמורים של הערעור. אדון עתה בטענות הצדדים לגבי כל אחד מן החלקים.

פסק הדין

המועד להגשת ערעור על פסק דינה של הערכאה הקודמת, שניתן על ידה בשיבתה כבית משפט לעניינים מינהליים, היה תוך 30 ימים מקבלת פסק הדין בידי המערערת (10.6.03). אין חולק, כי מועד זה חלף זה מכבר בעת הגשת הערעור, וזאת גם בהתחשב בתקופות שביתה ועיצומים שחלו מאז מתן פסק הדין ועד להגשת הערעור שבכותרת. לפיכך, דין הערעור להימחק, אלא אם תינתן הארכת מועד להגשתו.

הארכת מועד כאמור טעונה טעם מיוחד (ראו תקנה 38 לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א - 2001). לטענת המערערת, יש למצוא טעם מיוחד כאמור בהליך שנקטה בבית המשפט המחוזי, ובו ביקשה לבטל את פסק הדין מחמת מירמה. דין טענה זו להידחות. אין למצוא בדין כל הוראה המאריכה את המועד להגשת ערעור מחמת הגשת בקשה כאמור לביטול. נראה, כי אין למצוא טעם טוב להבחין בין מקרה זה, לבין המקרה של הגשת בקשה לתיקון פסק דין או להבהרתו, אשר בו לא נמצא בפסיקה טעם מיוחד למתן ארכה (ראו רע"א 2500/00 קריסטל נ' קריסטל, תקדין עליון 2000(3) 690; בש"א 6476/02 ע.א.ח סלע הנדסה בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ, תקדין עליון 2002(3) 1427).

אוסיף, כי אין ממש בטענת המערערת כאילו עולה מן הפסיקה שבמקרה כגון דא, מושעה מירוץ המועדים להגשת ערעור בשל הגשת הבקשה לביטול מחמת מירמה. אדרבא, בפסיקה נקבע כי הדרך של הגשת תביעה לביטול מחמת מירמה נכונה כאשר המדובר בפסק דין סופי, אשר לא קיים לגביו ערעור או שהליך הערעור לגביו הסתיים (בש"א 491/89 מוסקוביץ נ' ברלין, פ"ד מד (2) 177). מכך משתמע, כי כאשר יש ביד בעל דין להגיש ערעור בתוך תקופת המועדים החוקית, עליו לעשות כן, ולבקש - אם הדבר נדרש לדעתו - היתר להגיש ראיות נוספות לעניין מירמה. בין כך ובין כך, קשה לראות בהליך שנקטה המערערת בערכאה הקודמת עילה שלא לנקוט הליך ערעורי מתאים במועד, וממילא אין בהליך של הגשת הבקשה לביטול משום טעם מיוחד, כנטען, למתן ארכה.

עם זאת, מתברר כי בד בבד עם הגשת הבקשה האמור לביטול, הוגשה לבית המשפט המחוזי גם בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בקשה זו הוגשה לערכאה הלא נכונה. הערכאה המוסמכת לדון בבקשה כזו היא בית המשפט העליון, ולא בית המשפט המחוזי. עם זאת, בקשה זו הוגשה בתוך תקופת המועדים לתקיפת פסק דינה של הערכאה הקודמת. היא העמידה את המשיבה באופן ברור על כך שאין המערערת משלימה עם פסק הדין, ועל כוונתה של המערערת לתקוף אותו. בהודעה כאמור יש, בדרך כלל, כדי לשלול את התגבשותה של ציפיה ראויה להגנה של בעל הדין שכנגד לכך שלא יינקט הליך ערעורי בעניינו, וכדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה (בש"א 3553/95 ווהבה נ' טסה דינים עליון מ'  804).

אכן, במקרה זה מידת האיחור בה מדובר ניכרת, והיא גדולה במידה ממשית מזו שהיתה במקרים דומים בהם ניתנה ארכה בעבר. עם זאת, בהתחשב בתקופות הפגרה והשביתה שחלו עד להגשת ההליך, ואשר עמדו על יותר מחודשים ימים, אין מדובר באיחור כה גדול השולל את הרציונל המוסבר לעיל של ההלכה המכירה בטעם מיוחד בנסיבות כגון אלה. הדברים אמורים ביתר שאת נוכח קביעתו של בית המשפט המחוזי - אשר לצורך ההחלטה שבפניי היא קביעה תקפה - לפיה בקשת הארכה שהגישה המערערת תועבר לבית משפט זה, ותיחשב כאילו הוגשה לבית משפט זה ביום 7.7.03. ניתן לראות בקביעה זו גם השתקפות של הגיון הדברים האמור, לפיו היה בבקשת הארכה, בעת הגשתה, כדי להעמיד את המשיבה על הכוונה להגיש ערעור על פסק הדין. יוער, כי בהתחשב בכך שהמשיבה הועמדה באורח חד משמעי על כוונתה של המערערת להגיש ערעור, בתוך תקופת המועדים להגשתו, ניתן לפקפק האם שינוי המצב לרעה לו היא טוענת על יסוד ההנחה בדבר סופיות פסק הדין, עולה כדי הסתמכות סבירה על סופיות פסק הדין כאמור. בשל כך, אין בטענה האמורה, אשר גם הועלתה בלא פירוט של ממש, כדי לשלול קיומו של טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת. 

ההחלטה

לטענת המשיבה, לא עומדת למערערת זכות ערעור על ההחלטה בבקשה לביטול, ועליה לתקוף את ההחלטה בדרך של הגשת בקשת רשות לערער. משכך, טוענת המשיבה כי דין הערעור, גם ביחס להחלטה, להימחק. ברם, ההליך הערעורי ביחס להחלטה הוגש בתוך תקופת המועדים להגשת בקשת רשות לערער, בשים לב, בין השאר, לשביתה ולעיצומים שחלו באותה עת. נוכח מתן הארכה להגשת ערעור על פסק הדין, אין כל מקום למחיקת הערעור ביחס להחלטה, שכן בנסיבות העניין חלה ההלכה לפיה מקום בו הליך ערעורי מופנה כנגד החלטות אחדות, אשר חלקן בבחינת פסק דין וחלקן האחר בבחינת החלטה אחרת, ניתן להגיש ערעור בזכות המופנה כנגד כל ההחלטות יחדיו (ע"א 7400/00 יוסי חסון חברה להשקעות נ' ועד הנאמנים, תק-עליון 2001 (1) 195). יש להוסיף ולהעיר, כי גם אלמלא כן, יש יסוד לקבוע כי ההחלטה בבקשה לביטול פסק-דין המבוססת על טענת מירמה, בין אם הבקשה התקבלה ובין אם לאו, הינה פסק דין המסיים את הדיון בתיק נפרד העומד על רגליו שלו, וממילא ניתן לערעור בזכות. אין לי צורך להרחיב בעניין זה, נוכח הנימוק העיקרי שניתן לאי מחיקת חלק הערעור המופנה נגד ההחלטה.

התוצאה היא, כי בקשת הארכה שהגישה המערערת מתקבלת, ובקשת המחיקה של המשיבה, על שני חלקיה, נדחית. הליכי הערעור בעע"מ 9435/03 ימשכו כסדרם. בנסיבות העניין, איני עושה צו להוצאות בשתי הבקשות. 

  ניתנה היום, ג' בשבט תשס"ד (26.1.2004).

                                                                             עודד שחם

                                                                                 רשם

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: